פסק-דין בתיק ת"ק 12236-03-11

פתח דבר

נהיר לכל כי הסוגיות הנדרשות להכרעה בתיק זה קשורות בסכסוך שכנים מורכב ומסועף.

הצדדים תבעו זה את זה בתביעות הדדיות בהן עלו כמה נושאים ונאלצתי לברור בקפדנות את הסוגיות בהן אני נדרש להכריע. כמו כן, העידו בפני ביהמ"ש כמה עדים שלצערי לא שפכו אור רב על שהתרחש בין הצדדים בהקשר של סוגיות אלה.

הנזקים שנגרמו למסלעה

בכתב ההגנה הודה הנתבע כי הוא גרם נזק למסלעה של התובע, כאשר לדבריו הדבר נבע מרצון לסלק סלע מהמסלעה שפלש לשטח שלו והפריע להכנסת כלים שעסקו בבניה. דא עקא, שמדברי העד שוורץ, שהעיד מטעם הנתבע עצמו, מסתבר כי הנזק נגרם שלא במכוון עקב קידוח, כאשר בסיכומי הנתבע הסתבר כי אכן כך, כאשר דובר בקידוח לכלונסאות של הקיר התומך שנבנה על ידי הנתבע.

משכך, ונוכח עצם נכונותו של הנתבע לשתול מחדש את העץ שנעקר, ברור שלא סילוק פלישה הביאה לנזק למסלעה, אלא עבודות לבניית קיר מטעם הנתבע. אך גם אם דובר בסילוק פלישה, הרי שתוך שהנתבע נקט בסעד עצמי נגרם לתובע נזק, וכל זאת תוך שהנתבע מפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע, חובה שקיימת אף אם ראוי זה להחשב כפולש. ודוק, הנתבע היה צריך ויכול לפנות לערכאות ככל שסבר שמדובר בפלישה המפריעה לביצוע עבודות בניה בשטחו, ובשל העובדה שנמנע מלעשות כן אין לו אלא להלין על עצמו על כך שהסעד העצמי בו נקט גרם הנזק.

ביחס לטענת הנתבע כי לא ניתן למלא באדמה את החלל שנוצר בעקבות הפגיעה במסלעה (כך עפ"י כתב ההגנה) הרי שניתן להתרשם מהתמונות שהוגשו לביהמ"ש (ת/2) וללמוד על הנזק שנגרם הן למסלעה עצמה והן לעצים העקורים בחלקם (כך ששורשיהם גלויים) וגם להיווכח כי ניתן למלא את החלל שנוצר בין המסלעה לבין הקיר התומך. העובדה שבסביבת המקום נוצק משטח בטון לא אמורה למנוע מילוי האדמה בשטח שנותר חשוף.

יצויין כי טענת הנתבע כי מדובר בכלל בקטע שהינו בשטח המגרש שלו (ועל כן, בידיו הבלעדיות הברירה אם למלאו באדמה אם לאו) לא נתמכה בראיות שהביא. אדרבא, יש בראיות שהביא בכדי להראות כי הקיר התומך נבנה על הגבול בין המגרשים, ומשכך המסקנה הינה שכל מה שמעבר לקיר הינו בשטחו של התובע, ובכלל זה הקטע המדובר. ראיות אלה הינן עדות העד מוצפי (עמ' 4 ש' 12 לפרוט') וכן התסריט נ/1 שמתעד את הקיר חלקו על גבי הקו הכחול שבין המגרשים וחלקו אף מעט בתוך שטח המגרש של התובע (מגרש מס' 180).

לאור כל זאת על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקי הריסת המסלעה. עלות מילוי אדמה מחדש הינה על פי הנספח לכתב התביעה, בסך של 3900 ש"ח לפני מע"מ, וכך מגיעים לסכום הנתבע לעניין זה- 4524 ש"ח. עם זאת, ביחס לנזקים האחרים, כימות הנזקים הינו שונה מהמפורט בכתב התביעה.

כך, שתילת פיקוס ועץ נוסף (שלא נטען כי ניזוק ממעשי הנתבע) הינם בעלות כוללת של 1200 ש"ח ללא מע"מ ומכאן יש להעריך את העלות של שתילת פיקוס בלבד ב-600 ש"ח, כאשר בצירוף מע"מ העלות הינה 696 ש"ח. מדובר בשתילת פיקוס בוגר בגובה 3 מ', ועל כן לא ברורה טענת התובע לפיה יש לפצות על פער הגובה (הנובע מפער גיל) בין הפיקוס הנשתל לפיקוס הנעקר. עם זאת מקובל עליי עקרונית כי לתובע נגרמה עוגמת נפש, בשל הנזק לגינתו, אותה אני אומד על 500 ש"ח. באשר לנזק למערכת ההשקייה, זה נאמד על ידי התובע בסך 500 ש"ח, מבלי שהדבר נתמך בקבלה או הצעת מחיר ומבלי שנסתרה טענת הנתבע לכך שדובר בנזק קל, ועל כן אני אומד נזק זה על 100 ש"ח.

הפסולת שהושלכה במגרש של התובע

לביהמ"ש הוגש הסכם בין התובע לבין משפחת הנדלר שהקנה לתובע זכות שימוש בשטחי קרקע במגרש 181, כאשר בכתב ההגנה הנתבע אישר כי השליך פסולת במגרש זה. הנתבע טען כי עשה כן ברשות הבעלים משפחת הנדלר, ומבלי שמשפחת הנדלר יידעה אותו על זכותו של התובע במגרש. אולם, מי ממשפחת הנדלר לא הובא לעדות לתמוך בטענה.

בדיון הראשון הנתבע אף טען כי פינה את הפסולת, אך התובע טען שהפינוי היה חלקי, ואף הביא בפני בית המשפט תמונות עדכניות על מצב הפסולת בסמוך לדיון זה. הנתבע מסר כי אם לא פונה הכל הוא  מוכן להשלים הפינוי, אך בדיון השני, שהיה כחמישה חודשים לאחר הדיון הראשון, לא טען, קל וחומר לא הביא ראיה, לכך שבינתיים השלים הפינוי.

משכך, אין אלא להניח שהמצב נותר בעינו כעולה מהתמונות העדכניות ביותר לדיון הראשון. מהתמונות הללו ניתן להתרשם כי מדובר בפסולת בנין שבכדי לפנותה נדרש זמן עבודה של מספר ימי עבודת פועל יחיד וכן עלויות הובלה לאתר פסולת, כאשר לא נסתרה טענת התובע בדבר הצורך בעבודה ידנית במגרש 181 בשל אי נגישות כלים כבדים לשם.

לאור הנאמר לעיל אין אלא להגיע למסקנה כי בכדי לממש את זכות השימוש שלו במגרש 181 התובע נזקק לפנות את הפסולת שהניח שם הנתבע. לאור מאפייני הפינוי לעיל, אך בהעדר הצעת מחיר התומכת בסכום בו נקב התובע בכתב התביעה לעניין זה, אני אומד את עלויות הפינוי בסך כולל של 3,000 ש"ח.

התביעה שכנגד

בתביעה שכנגד נטען למספר פעולות של התובע אשר לטעמו של הנתבע יש בהן בכדי להביא לכך שעל התובע יהיה לפצותו בגין נזקים שונים. אתייחס לאלה כסדרם.

תחילה נטען כי התובע גרם במזיד נזק לגג ביתו של הנתבע. דא עקא שלא הובאה בפניי כל ראיה לכך שהתובע הוא זה שגרם לנזקים בגג, ככל שנגרמו. איש לא ראה אותו עולה על הגג, שלא לדבר על מחבל בו. לכל היותר בידי הנתבע עדותו של העד שוורץ, אשר מספר כי ראה את התובע במגרש של הנתבע ביום בו נפלו אבנים מהגג של הנתבע, אך גם זה לא מוסר כל מידע שיקשור בין התובע לבין נפילת האבנים. משכך, לא הוכח כי התובע הזיק לגגו של הנתבע.

עוד נטען כי התובע איים על פועלים של הנתבע. מעבר לכך שאם הדבר גרם לנזק כלשהו, הרי שזה לא לנתבע אלא לפועליו, הרי שממילא לא הוכח כל איום מצד התובע כלפי מאן דהוא בתקופה נשוא כתב התביעה שכנגד. לכל היותר יש בעניין את דברי  העד פרומר, אך הוא מתייחס לתקופה שלאחר הגשת כתבי הטענות (וגם זה בספק לאור טענת התובע ליחסים עכורים בינו לבין פרומר). משכך, אין מקום לטענות הנתבע בעניין זה.